את רותי שפירא יצחקי אפשר לתאר במילה אחת - חיוך. בכל מקום שבו תפגשו אותה, תפגשו גם חיוך גדול, צחוק מתגלגל, אנרגיה חיובית ורצון אינסופי לתת לאחרים. אבל מאחורי החיוך הזה מסתתר סיפור חיים יוצא דופן של התמודדות, צמיחה ונתינה.

במהלך האסיפה הכללית של איל"ן לשנת 2026 הוענק לרותי אות יקירת איל"ן, כהוקרה על מנהיגות, מסירות רבת שנים, פיתוח להקת גלגלי רנ"י והובלתה, טיפוח המשתתפים ויצירת קהילה משמעותית, מחבקת ותומכת.

רותי רוקדת בלהקת גלגלי רנ"י למעלה מעשור, ובמסגרות המחול של איל"ן כבר קרוב לשני עשורים. בשנת 2018 קיבלה על עצמה את ניהול הלהקה בהתנדבות מלאה, ומאז הפכה לדמות המזוהה ביותר עם פעילותה. עבור רבים מהמשתתפים היא אינה רק מנהלת הלהקה - היא ה"אמא" של הלהקה, זו שתמיד דואגת, מקשיבה, מעודדת ומאמינה.

הקשר של רותי לאיל"ן החל הרבה לפני הבמה, ההופעות והמחיאות כפיים. "כילדה נדבקתי בנגיף הפוליו ונפגעתי באופן משמעותי", סיפרה בטקס קבלת האות. "באותם ימים, כשלא היו פתרונות נגישים ומובנים מאליהם, איל"ן הייתה שם בשבילי - בהסעות לבית הספר, בחוגים, בטיולים ובהמשך גם במלגה ללימודים אקדמיים ובעזרה ברכישת רכב".

לדבריה, איל"ן העניקה לה הרבה מעבר לסיוע מעשי: "העמותה נתנה לי תחושת שייכות, אמונה ויכולת להסתכל קדימה".

עם השנים בנתה לעצמה קריירה מצליחה והתקדמה לתפקיד ניהולי בחברה גדולה. הקשר עם איל"ן התרחק, אך לפני כשלושה עשורים הגיעה שיחת טלפון ששינתה את חייה. הרופא האורתופד שטיפל בה הציע לה להצטרף לחוג ריקודים המשלב רקדנים יושבים ועומדים, שפעל במסגרת איל"ן. "הגעתי בחשש גדול", היא נזכרת. "אבל מהר מאוד נדבקתי בחיידק שנקרא ריקוד".

העיתוי לא היה מקרי. דווקא באותן שנים איבדה רותי יכולות פיזיות רבות בעקבות הפוליו, ובהן גם את יכולת ההליכה. "הייתי מרותקת לכיסא גלגלים, אבל קיבלתי במתנה את היכולת לרקוד - משהו שמעולם לא העזתי אפילו לחלום עליו", סיפרה. "הריקוד מעניק לי שמחה, אושר, תחושת ריחוף והנאה עצומה. הוא חיבר אותי לעצמי, לפן הנשי שלי, לתחושת השלמות. הוא גורם לי להרגיש יותר אישה, יותר חזקה, יותר חיה".

והשיחה ההיא הביאה איתה עוד מתנה. "הרופא שהציע לי לרקוד, הציע לי גם את ליבו והפך להיות בעלי", סיפרה בחיוך. 

לפני כעשור הצטרפה רותי ללהקת גלגלי רנ"י כרקדנית, ולאחר זמן קצר קיבלה על עצמה את ניהול הלהקה. בהמשך החלה לנהל גם את הלהקה הצעירה של ילדים ובני נוער עם מוגבלויות. "בתפקיד הזה אני משתדלת לראות את האנשים", היא אומרת. "לא רק את הכישרון והיכולת, אלא בעיקר את האדם. שירגישו שיש מישהו שרואה אותם, מקשיב להם, מאמין בהם ונותן להם מקום".

עבור רותי, ההופעות אינן רק מופעי מחול. הן שליחות. היא פועלת ללא הפסקה כדי להביא את הלהקה לכמה שיותר במות, בתי ספר, קהילות ואירועים, מתוך אמונה שהמפגש הישיר עם הרקדנים משנה תפיסות ומגביר מודעות לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה. אבל יותר מכל, היא גאה בקהילה שנבנתה סביב הלהקה. "החיבוק, התגובות, המילים הטובות והאמון שאני מקבלת מעצימים אותי כל פעם מחדש", היא אומרת. "אני באה לתת, אבל כל פעם מגלה כמה אני מקבלת בחזרה".