כבר יותר מרבע מאה שמאירה בר ועליזה עוזר נפגשות על רחבת הריקודים. האחת מתמודדת עם פוליו מילדות, השנייה ללא מוגבלות, וכשהמוזיקה מתנגנת נוצר חיבור שקשה להסביר ומתחילה התנועה המשותפת.

השתיים פועלות במסגרת להקת "הורה איל"ן חיפה", מהלהקות הוותיקות בארץ המשלבות רקדנים עם וללא מוגבלות. הלהקה מופיעה בפסטיבלים ובאירועים קהילתיים ומקדמת מסר של נגישות וקבלת האחר.

מאירה בר, בת כ-66 מקריית מוצקין, הגיעה ללהקה לפני כ־27 שנה אחרי שצפתה במופע בפסטיבל כרמיאל. כרקדנית ריקודי עם וכעובדת סוציאלית, היא הרגישה שמצאה מקום שמחבר בין שני העולמות. זמן קצר לאחר שהצטרפה פגשה את עליזה, ומאז השתיים רוקדות יחד. "הפעילות בקבוצה חשובה לי כדי להעביר את המסר שהכול אפשרי ולהגביר את הרגישות לאנשים עם צרכים מיוחדים," מספרת מאירה.

מאחורי החיוך של עליזה יש דרך חיים מורכבת: היא נולדה במרוקו ועלתה לישראל בילדותה. זמן לא רב לאחר מכן חלתה בפוליו ואושפזה לתקופה ממושכת. במשך שנים התהלכה עם מכשירים אורתופדיים וקביים, ולדבריה למדה כבר מגיל צעיר לא לוותר על שאיפותיה: "לא נתתי לעצמי לשבת בצד ולהיות עצובה," היא אומרת, "תמיד רציתי להיות עם כולם."

"מתי שיש לי זמן אני מתנדבת"

לאורך השנים עליזה התמודדה עם אתגרים רפואיים, משפחתיים וכלכליים, גידלה ילדים בתנאים מורכבים, ולצד זאת, לא הפסיקה לחפש מסגרות שבהן תוכל להיות פעילה כשהריקוד נכנס לחייה היא התחברה אליו מיד, והוא הפך לחלק מדרכה האישית.

כיום עליזה לא רק רוקדת בלהקה אלא גם מתנדבת במשטרה מתוך רצון להמשיך בעשייה משמעותית: "אני אוהבת להתנדב כי נותנים לי את המקום שלי. מתי שיש לי זמן, אני באה ומתנדבת," היא אומרת. החיבור בין עליזה ומאירה גלש הרבה מעבר לחזרות ולהופעות. הן מתנדבות יחד גם בגני ילדים בקריית מוצקין בפרויקט "יש לי חבר והוא אחר", ומפגישות ילדים עם מסר של קבלת השונה כבר בגיל צעיר.

מאירה ועליזה ממשיכות להופיע יחד ולספר דרך התנועה, המבט והקשר ביניהן, סיפור על שותפות שנבנתה במשך שנים. הפעילות המשותפת שלהן מוכיחה שכשפועלים יחד, אפשר ליצור אמנות פורצת גבולות וחברה שוויונית יותר.