ההיכרות של רינה אשכנזי עם איל״ן התחילה בילדות. אחרי שנים שבהן לא התקבלה לגן ולבית-הספר בגלל מגבלה מולדת בגפיים העליונות, היא מצאה בית במסגרת של איל"ן תל-אביב, ומשם הדרך הובילה אותה לסניף בת-ים. מן הבית הזה נרקם קשר שמלווה אותה עד היום: עבודה במרכז הספורט ספיבק, התנדבות ללא גבולות והרצאות בבתי-ספר. “קיבלתי המון,” היא אומרת, “וזה מחייב להחזיר.”
מן הבית הקהילתי צמחה גם הספורטאית. כבר בשנות ה-70 רינה נכנסה לעולם הספורט: אתלטיקה, שחייה, ואז אהבת חייה - טניס שולחן. היא התאמנה, התחרתה, זכתה בגביעים ובמדליות ואימנה ילדים וילדות רבים. על אחד המדפים בסלון ביתה מונח פסלון “עובדת מצטיינת” שקיבלה בספיבק; לצדו שורה ארוכה של תעודות שכולן אומרות בעצם דבר אחד: לא ויתרת.
מאחורי הגביעים יש סיפור ארוך של נחישות. רינה לא שוכחת איך נכנסה למסגרת חינוכית רק בגיל שתים-עשרה, אחרי מבחנים שהוכיחו שאין לה כל בעיה קוגניטיבית – רק ידיים קצרות. את הפערים היא סגרה לבדה, צעד אחר צעד, בשיעורי בית, באימון מתמשך, ובעיקר בהבנה שאין הקלות בגלל תוויות. אולי מכאן נולדה גם הגישה שלה כמאמנת: לקחת ילדים מגיל שש, להחזיק להם את היד בתחילת הדרך, ללמד נשימה בין נקודות, אחיזה נכונה במחבט והתמדה - ולדעת מתי לשחרר אותם למאמנים מתקדמים יותר כדי שימשיכו לפרוח. “גם אני עדיין ספורטאית פעילה,” היא מחייכת. “מתבגרים – אבל לא מוותרים.”
שני סיפורים מלווים אותה במיוחד. “אחת הנערות נכנסה לאולם על כיסא גלגלים כשהייתה ילדה, היום היא מדורגת שלישית בעולם. ילד אחר הגיע בלי לדעת לתפוס מחבט, היום הוא עומד על הפודיום בתחרויות עם בני גילו. זה האושר שלי,” רינה אומרת בפשטות, “לראות אותם מאמינים בעצמם ומשיגים.” בין אימון לאימון היא מוצאת זמן גם לקבוצות אחרות: בשנים האחרונות היא מאמנת אנשים המתמודדים עם פרקינסון – עבודה שמצריכה סבלנות, דיוק והקשבה לקצב אחר. “זה לא קל, אבל אני רואה את השינוי בתנועה, בביטחון, במצב הרוח – וזה שווה הכול.”
הקשר עם איל״ן נשאר הלב הפועם של העשייה שלה. ספיבק הוא מקום העבודה שלה, אך גם הקהילה שבה בחרה להתנדב. היא מרצה בבתי-ספר ללא תשלום, נשארת שעות נוספות כשצריך ועוזרת בכל מקום שיש בו מחסור. כמו שהרגישה בילדות כשפתחו לה דלת, כך היא משתדלת לפתוח אותן לאחרים. מכאן נולד גם המסר החינוכי שהיא נושאת איתה לכל מקום: “לקבל כל ילד וילדה אל תוך החברה הרגילה, לשלב, להציב ציפיות, לחבק. כמו שמתייחסים אליי היום – כך צריך להתייחס אליהם.” ובמלים אחרות: לראות אדם לפני המגבלה.
כמעט בת 70, בזוגיות, רינה ממשיכה להתחרות בליגות בארץ ולהציב לעצמה מטרות חדשות. בטקס חגיגי לשנת תשפ״ה הוענק לה תואר יקירת איל״ן – רגע שמסמל עבורה סגירת מעגל אישית והכרה ציבורית בעשייה רבת-שנים. “כל עוד אפשר לתת - אני לא עוצרת.”
